כשאני כועס 

לפעמים אני כועס. 

כל האנשים כועסים בזמן זה או אחר. 

כשאני אכעס אני אמצא את המורה שלי, את אימא, את אבא, או מבוגר אחר. 

כשאני אמצא אותם אני אנסה להשתמש במילים כדי להגיד להם שאני כועס. 

אני יכול להגיד "אני כועס!" או "זה מרגיז אותי!" 

זה בסדר להשתמש במילים כשאני כועס. 

הם ידברו איתי על מה שקרה ועל מה שאני מרגיש. 

זה יכול לעזור לי להרגיש יותר טוב. 

בכל מקום שאני נמצא בו, אני יכול למצוא מישהו לדבר איתו על מה שאני מרגיש.


הסיפור החברתי בנוי מ 4 סוגי משפטים:


  1. משפטים תיאוריים:  מספקים מידע על המצב: המקום בו מתרחש, מי מעורב בו, מה נעשה בו ומדוע זה נעשה. [כאשר אני בחדר האוכל, לפעמים נעשה רועש שם מאד, משום שיש ילדים רבים והם מדברים כולם יחד]
  2. משפטים פרספקטיביים: מאפשרים מבט לתוך מחשבותיהם של אלו שמעוברים בסיפור. משפטים אלו מספקים מידע על מה שאחרים מרגישים וחושבים. [כל הילדים מדברים, משום שזה הזמן החופשי שלהם והם אוהבים לדבר עם חבריהם]
  3. משפטים מנחים: מספקים הצעות לתגובות הולמות שמתאימות לילד. [כשאני שומע את כל הרעש, אני יודע שאין בעיה ואני יכול להתעלם ממנו.]
  4. משפטי שליטה: ''סיסמאות'' שעוזרות לילד לזכור את מה שנלמד. הם עוזרי לילד לזכור סיפור או להתמודד עם המצב. [רעש בחדר האוכל זה בסדר]



מתוך: ספירס, ק.ל.ת טרנר, ו.ל. (2014). לנסוק לגבהים חדשים של תקשורת ולמידה בילדים עם אוטיזם, המדרך לשימוש בתקשורת תומכת-חליפית אסטרטגיות חזותיות ועזרים לימודיים בבית ובבית הספר. עמ' 96-105 . קרית ביאליק: אח.