אביגיל ודוד

פגישת אביגיל ודוד מתוארת בשמ"א כ"ה, כאפיזודה בין שני סיפורים המתארים, כיצד בעת רדיפותיו נעצר שאול המלך במפתיע בידיו של דוד הנרדף, וכיצד שילח דוד את רודפו בשלום לאחר דו-שיח, שבו הכיר שאול בצדקתו של דוד. בין שני הסיפורים הללו (שמ"א, כ"ד, כ"ו) הוכנס סיפור דוד, אביגיל ונבל, הקשור קשר אמיץ לנושא המרכזי, המעסיק גם את שני הסיפורים האחרים שבהם נקרית לדוד הזדמנות לפגוע בשאול אך הוא נמנע מלעשות זאת (גרסיאל,1993; אברמסקי,1996). המפגש בין דוד לאביגיל אשת נבל מתרחש בתקופת נדודיו של דוד בין מעון לכרמל שבדרום הר חברון קודם שהפך למלך. בתחילת הפרק מתוארות שתי הדמויות המרכזיות באופן שונה לחלוטין, דמותו הקשה של נבל ואביגיל אשתו, המתוארת בהיבטים חיוביים. נבל, בעלה של אביגיל, שהייתה אחר כך לאשת דוד, מוצאו היה משבט כלב (כּלבּי) והיה תושב חבל ארץ בסביבות חברון שהיה מקום טוב למרעה, ונזכרים בו המקומות מעון וכרמל. על נבל נאמר "ואיש במעון ומעשהו בכרמל" כלומר שהיה תושב מעון ונחלותיו שעיבדן היו בכרמל. עשיר היה ולו שלושת אלפים צאן ואלף עיזים. כמו בכל שנה, ערך נבל חג גז-הצאן, ודוד שלח מנעריו לבקש מנבל לתת להם ככל אשר תמצא ידו לתת. אך הוא אינו נתן דבר והשיב להם דברי בוז על דוד. כששמע דוד את דברי נבל, החליט לעלות יחד עם ארבע מאות מאנשיו, להשיב לנבל כגמולו. נער אחד סיפר לאביגיל אשת נבל את הדבר (קמחי,1986). אביגיל, מתוארת כטובת שכל ויפת מראה, שהשכילה לכפר את פני דוד במנחה ובדיבורים נאים ולהרחיק על ידי כך את הסכנה, שהייתה צפויה לביתה בשל התנהגות בעלה. הסופר מקדים את חכמתה של אביגיל לפני יופייה, בהמשך אנו נראה שזו תכונה  אשר מקדמת את העלילה, אך גם יופייה. ומנגד, נבל המתואר כאיש קשה ורע מעללים. (הרץ, 2012). במהלך הסיפור אביגיל מתארת את בעלה, ומאפשרת לקוראים להבין באופן חד משמעי שנבל הוא הרע בסיפור (שמ"א, כ"ה 25). דמותו של דוד, המוצגת קודם לכן כדמות מושלמת בשמ"א, ט"ז 18 כאשר ניצב בפני שאול "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר; וַ-ה', עִמּוֹ " הזיקה לדוד המתוארת בפסוקים אלו תורמת לעיצוב דמותה החיובית של אביגיל. אביגיל משמשת כדמות תומכת לדוד כבר מתחילת הסיפור. באותה תקופה דוד נחשב כמורד במלכות שאול, במהלך בריחתו הוא מתפקד כמנהיג חמוש של חבורת אנשים שנפלטו מן החברה, ועל כן כדי שחבורה זו תתקיים, הם היו מגנים על רכושם של בעלי המקנה מפני שודדים, ודוד ציפה לגמול הוגן בעבור הגנה זו. (הרץ, 2012). כאשר מבינה אביגיל "... כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ..." (שמ"א, כ"ה 17) היא רוקמת תכנית, "... וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה" (שמ"א, כ"ה 19) ומשתמשת בכלי השכנוע הנשיים המקובלים – מזון (שמ"א, כ"ה 18). בצעד נועז מחליטה למהר ולהיפגש עם דוד טרם יממש את זעמו. היא מודעת היטב לכך שהיא עתידה לפגוש אדם זועם ונעלב ולכן מתכננת את צעדיה בקפידה. תחילה, היא ממהרת להעמיס על חמוריה מנחה נדיבה, שיש בה כדי לפייס לפחות ברגע הראשון את דוד ואנשיו, המשוטטים בדרכים וזקוקים למאכל ומשקה משובחים. לאחר מכן אומרת לנעריה ללכת לפניה שכן, בכל זאת היא ונעריה מייצגים את בית נבל, לפיכך נקטה במשנה זהירות "וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה..." (שמ"א כ"ה, 19). דוד מבחין באביגיל ומשלחתה ומחליט להציג את טיעוניו על מנת להוכיח לה את צדקתו ואת כפיות הטובה של בעלה כלפיו (שמ"א כ"ה, 21) לבסוף נשבע שיקיים את החלטתו לפגוע בביתה, המתוארת באופן עוצמתי (שמ"א כ"ה, 22).  הצגת טיעוניו של דוד בפני אביגיל והצדקת כוונותיו, עשויה ללמד שדוד התרשם ממעשיה של אביגיל, לכן חשוב היה לו להסביר את פשר כעסו. נראה שזו הבינה שהצליחה להפתיע את דוד, ולכן השהה את נקמתו ואינו מתכוון לפגוע בה ובנעריה. בחדות מחשבתה היא מבינה שעליה "לתפוס את הרגע" ולהשתמש בתכונותיה אך בזהירות רבה (שמ"א, כ"ה, 23-24). היא משתחווה אל מול דוד כאות כבוד. בקידה זו היא מוכיחה כי היא רואה בו אדם מכובד (שמ"א כ"ה, 24) ולא אחד "העבדים המתפרצים" כשם שכינה אותו נבל בעלה (שמ"א כ"ה, 10). היא מכנה את דוד "אדוני" ואת עצמה "אמתך" (שפכתך)- כינויים המעידים על הכבוד שרוכשת אביגיל לדוד. חז"ל הבחינו בביטוי "ותפול על רגליו" ולא "ותפול לרגליו" כביטוי המשקף אלמנט ארוטי בין דוד לאביגיל. יש לזכור שבתקופה זו דוד היה רחוק מאשתו מיכל, ושכן הוא היה ידוע באהבתו לנשים. אביגיל הפעילה את כלל קסמיה הנשיים והשתמשה ביופייה על מנת לרכך את דוד. אולם אביגיל טובת השכל לא רק מעניקה לדוד את הברכה (המתנה) המפייסת "וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר-הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי..." (שמ"א, כ"ה 27) היא גם מבזה את בעלה "אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ..." (שמ"א, כ"ה 25). הזלזול הינו כלי רטורי המחזק את הקשר בין הנואם לקהלו, כגון דברי המיילדות לפרעה, שמות, א 19. באמצעות הזלזול ביריב מנתקת אביגיל את עצמה ממעשיו, מוכיחה בעליל כי היא אינה באה בשליחותו ויוצרת קשר של שותפות בינה לבין דוד כנגד היריב המשותף. בנועזות ואומץ, מרחיקה לכת משום שהיריב הוא בעלה, היא אינה רק מכנה אותו בשלל כינויים הממיטים עליו קלון פומבי היא מתגברת את דבריה באיחולי מוות. אביגיל מביעה את משאלת ליבה, שה' ימית את יריב דוד, על פי העיקרון של "איש בחטאו יומתו" (דב', כ"ד 16) "וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל (הראוי למות בידי שמים)  אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל-אֲדֹנִי רָעָה" (שמ"א, כ"ה 26) הקוראים מגלים אהדה לזלזול הלא-נורמטיבי של האישה בבעלה. בניגוד לנבל, שברשעותו רואה בדוד עבד המורד במלך שאול, אדונו. אביגיל מבינה בחוכמתה כי דוד נבחר על ידי ה' להיות מלך ישראל "...וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל" (שמ"א, כ"ה 30). טענתה המרכזית של אביגיל היא ששפיכת דם נקי תכתים את המלך מבחינה מוסרית ותערער מבחינה פוליטית על יציבות שושלתו. מילים רבות של כבוד ונימוס מגבות את טענתה והופכות אותה למשכנעת יותר. הפועל מ.ה.ר חוזר מספר פעמים והוא מצביע על זריזותה ורצונה של אביגיל לרצות את דוד (אשמן, 2008). אחרי שהבהירה את דעתה שלפיה רעה לא תימצא בדוד מימיו, היא מעוררת נושא חדש ישן, רדיפתו המתמשכת של דוד בידי שאול. כל המעורבים בסיפור זה חיים בדרומה של נחלת שבט יהודה, הרחק מתחום שלטונו העיקרי של שאול במרכז הארץ. ככל הנראה אין הם יודעים הרבה על הקורה בין שאול לדוד. אביגיל, רבת הפעלים, יודעת על המתרחש ומגייסת את ידיעותיה כדי לחזק את הרושם החזק והמפתיע שהיא מותירה בלב דוד. היא מציינת את ה"אדם" חסר השם והמראה אשר קם על דוד לבקש את נפשו "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ..." ומצרפת מיד ברכה לראש דוד "...וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ..." וקללה מרה ועסיסית לראש אויביו "...וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע." (שמ"א, כ"ה 29) בכך לא תמו דבריה, היא מדברת בבטחה על עתידו של דוד כ"נגיד על ישראל" ומזכירה את התועלת הרבה שתצמח מהימנעות שפיכת דם חינם. כאן היא מוסיפה ברכה על קודמותיה "...וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי" ולסיום מוסיפה שלוש מילים תמימות "...וְזָכַרְתָּ אֶת-אֲמָתֶךָ." (שמ"א, כ"ה 31) (מאק, 2014). היא מעמידה את האיש המבקש להמית את ביתה כצדיק מושלם, משיח האל בהתאם לתיאור דוד בשמ"ב, ו21, ז 8, 16. איש שמעולם לא עשה רעה, ניגוד של יריבו –בעלה נבל – איש בזוי שעשה "נבלה". לא נותר לדוד אלא להוכיח את טענתה "וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר-הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ." (שמ"א, כ"ה 35) כך נמנע חיסול בית נבל (אשמן, 2008). אביגיל החכמה לא סיימה את תפקידה, היא שבה לביתה ומוצאת את בעלה שיכור. היא מבינה כי במצב זה אין כל תועלת בשיחה עמו. למחרת מספרת אביגיל לנבל את אשר אירע ואת אשר לא אירע. יש לשער שאינה מספרת לו את כל פרטי המפגש שהתקיים בינה לבין דוד. לשמע הדברים לוקה נבל בהתקף חריף של שיתוק או בהתקף לב ומת לאחר עשרה ימים. דוד שומע בשמחה על מותו, משלח לעברו כמה מילות חירוף וגידוף ושולח את עבדיו לבקש את ידה של אביגיל אשר נענתה בחיוב (מאק, 2014). אין תיאור מפורש לרגע הפרידה בין דוד לאביגיל. בשמ"א, ל' מצוין כי העמלקים חטפו שתיים מנשות דוד, אביגיל ואחינועם. אך דוד מציל את אביגיל מן השבי. בשמ"ב, ג' 2-3, ישנו פירוש שמות ילדיו של דוד "וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.  וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב, לאביגל (לַאֲבִיגַיִל) אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי; וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן-מַעֲכָה, בַּת-תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר". על פי הפרשנים, אביגיל נכנסה להיריון מנבל ולכן נקרא בנה "כלאב". נשאלת השאלה, מדוע אביגיל ממשיכה להיקרא "אשת נבל" לאחר מותו ונישואיה לדוד?
לאור העובדה שבספר דה"א, ג', השם "כלאב" וכינוי אביגיל כאשת נבל הכרמלי נמחקו ובמקום נכתב "וְאֵלֶּה הָיוּ בְּנֵי דָוִיד, אֲשֶׁר נוֹלַד-לוֹ בְּחֶבְרוֹן הַבְּכוֹר אַמְנֹן, לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, שֵׁנִי דָּנִיֵּאל, לַאֲבִיגַיִל הַכַּרְמְלִית." מדוע מסכים דוד לאמץ ילד שלא שלו? אביגיל לא נשארה בביתו של דוד זמן רב כאשתו היחידה וספק אם הייתה אי פעם במעמד שכזה. אביגיל הייתה אחת משש הנשים שאותן נשא דוד עוד בימי נדודיו ובתחילת מלכותו בחברון (שמ"ב פרקים ג', ב'-ה'. הרשימה אינה כוללת את מיכל בת שאול) ואליהן הצטרפו מאוחר יותר פילגשים ונשים מירושלים. אולי לא במקרה בחר עורך ספר שמואל לסיים את הפרשה הנידונה כאן בשתי הידיעות המשפחתיות הבאות: "וְאֶת-אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם-שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים. וְשָׁאוּל נָתַן אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים." (שמ"א, כ"ה 23-24). שאלה נוספת, נכתב כי אביגיל הייתה אישה טובת שכל ויפת תואר. שתי התכונות האלה משוקעות היטב בסיפור שלפנינו. אין ספק שאביגיל סבלה מאוד מנישואיה לנבל, אותו בעל קשה ורע.
האם מצדיק סבל זה את דבריה ואת התנהגותה של אביגיל כלפי נבל בעלה הראשון וכלפי דוד מי שעתיד להיות בעלה השני? 

ביבליוגרפיה 

אשמן, א' (2008). תולדות חוה: בנות, אמהות ונשים נוכריות במקרא. משכל (ידיעות ספרים)

גרסיאל מ', אברמסקי ש' (1993-1996). עולם התנ"ך שמואל א. רעננה: דברי הימים הוצאה לאור בע"מ. 

הרץ ש'. (2012).  מאמרים דדקטיים על פי תוכנית הלימודים במקרא (תשע"ג). http://www.mikranet.org.il/ 

מאק, ח' (2014). ותאמר בלבה: נשים מהמקרא בצומתי חיים. משכל (ידיעות ספרים) 

קמחי ד'. (1986). אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך. כרך א', תל אביב, הוצאת: יהושע אורנשטיין, הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ.