למידה שיתופית הינה שם כולל לדגמים שונים של שיטות – למידה, שכולן מדגישות יסודות של שיתוף פעולה בין התלמידים במהלך פעילותם הלימודית. בתחום הלמידה השיתופית התפתחו גישות רבות הנבדלות ברמת השיתופיות. גישות שבהן הלומד נדרש לבקיאות וגישות הפותחות בפני הלומד מרחב לדיון וחקר ללא הגדרה של תוצאה סופית. לדוגמה: שיטת הצוותים –STAD, קבוצות הרכבה –Jigsaw, שיטת הלימוד ביחד –Learning together, קבוצות החקר –Group Investigation, שיטת ה"חברותא" המוכרת מהחינוך היהודי.
"חברותא או מיתותא" (חברות או מוות) , (תלמוד בבלי-גמרא, תענית כג, א) הוא פתגם המצוי בכתבי חז"ל לפיו חיים ללא יחסי גומלין וקשרי חברות משולים למוות. דרך הלמידה השיתופית מוכרת עוד מתקופת התנאים, המושג "חברותא" הפך למושג המציין צורת למידה מיוחדת בהקשר יהודי, המתבססת על למידה עם בן זוג ומדגישה את חשיבותו של הקשר החברתי. שיטת החברותא שנהוגה במשך מאות שנים ומתועדת בספרים עתיקים מתקיימת גם בהקשר רחב יותר של קהילת לומדים, נוסף לצמדים. הצורה החשובה ביותר של למידת התנ"ך לאורך השנים הוא פלפול בטקסט, דרך שבה הלומדים מציגים את כתבי התנ"ך ומתווכחים על הרעיון או המסר העולים ממנו. עיקרון מרכזי של לימוד בחברותא הוא ההטרוגניות של השותפים בלמידה, תהליך הלמידה מורכב מהחלפת ידע, דיונים על נושאים בטקסט, הצגת פרשנויות ויישוב סתירות ביניהן.
לימוד התנ"ך מהווה עיקר בחינוך העם היהודי. המוסד החינוכי בישראל נקרא בית ספר, כי בו לימדו את ספר הספרים, התנ"ך. עוד בימי יהושפט המלך יצאו השרים ועמם הלוויים והסתובבו בכל ערי יהודה "ועימהם ספר תורת ה'... וילמדו בעם" (דה"ב יז, ט). לאחר חורבן בית שני נוצר צורך בהפצה מהירה של דברי תורה, נוצרה שיטה מובנית של למידה קבוצתית שניתן ללמוד עליה מהתלמוד. מסופר על שני מלומדים, רבי חנינא ורבי חייא שהתווכחו על תרומתם לשמירה של התורה בישראל לאחר חורבן בית שני בירושלים. שני מקומות בתלמוד הבבלי (כתובות, קג, ע"ב: בבא מציעא, פה, ע"ב) מאירים את גדולת מעשיו של רבי חייא, שלימד תורה רבים בדרך מיוחדת. גאוניותו של רבי חייא בפיתוח שיטה המתבססת של שיתופיות תרמה להמשך לימוד התנ"ך, המשנה והתלמוד לאורך אלפי שנים בקהילות פזורות בעולם. שיטתו של רבי חייא זהה במבנה הבסיסי לשיטת הג'יגסו שפיתחו ארונסון ועמיתיו בשנת 1978.
האידיאולוגיה של הקיבוץ בהקשר הציוני הייתה משמעותית לפיתוח הלמידה בקבוצות, הקיבוצים היו קהילות קטנות שהתייחסות למערכת יחסי גומלין חברתית התאפיינו במעורבות גבוהה ובשיתוף. הקיבוץ היווה את היצירה החברתית החינוכית הבולטת ביותר בתחילתו של הישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל. חברי הקיבוץ השתמשו בדרכי הלמידה אשר הכירו מבית אבא ומחיי הישיבה לשם דיונים, ויכוחים והתפלפלות על רעיונות. באופן זה הפכו קבוצות לומדי התורה לקבוצות של לומדי דעת. בנוסף קהילות הקיבוץ פיתחו מערכת חינוך שיישמה את ההיבטים המשמעותיים ביותר של חברותא ועבודה קבוצתית בכיתות בית הספר ובחברת ילדים.
למידה שיתופית בקבוצות הינו תהליך המורכב מהחלפת ידע, דיונים, פרשנויות ויישוב סתירות. עיקרון מרכזי הוא ההטרוגניות של השותפים בלמידה. ההתנסות בצורת למידה שיתופית בקבוצות נותנת לה את טעמה המיוחד, התלמידים בוחנים ומאתגרים זה את זה ללא הרף בזמן שהם מחפשים אחר פתרונות לבעיות המחייבות חשיבה הגיונית והצבת טענות המחזקות או נוגדות את עמדת הטקסט. בתהליך הלמידה התלמידים משתמשים בשיקולי דעת ובטיעוני תמיכה הגיוניים המתבססים על מקורות. עקרונות למידה רבים באים לידי מימוש בלמידה שיתופית בקבוצות הגורמים ללמוד מתוך הנעה והנאה. למידה תוך הבנה מתקיימת לאורך זמן והיא מזמנת יותר מצבים להטמעת הידע מאשר מזמנת הלמידה על ידי שינון. עיקרון זה הוא מרכזי בתאוריות הכרתיות, אבל גם בגישות ההתנהגותיות המדגישות את חשיבות המשמעותיות בלמידה כמסייעת לזכירת החומר. חשוב לעודד חשיבה לוגית, חשיבה מסתעפת, שתיצור ותסייע למקוריות חשיבתית בהתחשב בשונות והיענות לצרכיה. למידה בקבוצות הטרוגניות משרה אווירה לימודית בונה ונעימה תוך התחשבות בסגנון הלמידה והכשרים של התלמיד. תופעת החרדה והמתח המתלווה, בדרך כלל ללמידה פרונטלית נעלמת. התלמיד אינו נתון להערכה תמידית, אינו נדרש להשיב על שאלות שאין בידו תשובה עליהן, אינו מתוח וחרד, ביטחונו העצמי גדל וניתנת לו היכולת ליזום ולפעול.
תקופתנו, המכונה "עידן המידע", מאופיינת בעומס והצפה של מידע ובהתפתחויות טכנולוגיות מדהימות כגון מהפיכת התקשוב. העולם מתנהל כיום במגה מהירויות בתחום הדיגיטלי והמקוון, בתחומי התקשורת, ואפילו ביחסים הבינאישיים. התחלפות הידע היא מהירה ביותר, השינוי בגירויים הוא מהיר ותזזיתי, והריבוי של הגירויים שמגיעים בעוצמה רבה ובאופן בו זמני מייצר רמה גבוהה של עוררות שמלווה בקושי להירגע או להתמקד בדבר אחד מסוים לאורך זמן. הצעירים והצעירות חיים בעולם הזה כמעט מרגע לידתם, וההתנהלות הזאת מאפיינת את הסטנדרט עבורם – כלומר הקצאת קשב לזמן קצר לכל גירוי ורק למה שמושך את הקשב ומרתק. במסגרת כזו, מורה בכיתה צריכה להפוך למעין בדרנית או להטוטנית כדי להיות רלוונטית ומעניינת עבור ילדים שרגילים לפעלולי המדיה למיניה, ושעבורם גם השיעור הוא זמן טוב לגלוש באינטרנט, לשלוח הודעות, להתכתב בפייסבוק או לשחק במשחק דיגיטלי.
התפתחויות אלו מציבות אתגרים רבים למערכת החינוך הדורשים שינוי ומעבר ללמידה שיתופית קבוצתית. נורמה המתקיימת באופן חופשי על ידי החברה בעידן הרשתות חברתיות. שינוי שמערכת החינוך נדרשת לו מכורח המציאות ובבתי הספר העל יסודיים בפרט. תפקידו של המחנך ישתנה מ"מלמד" ל"איש חינוך", מ"מבוגר אחראי" למבוגר משמעותי, לדמות מופת, המתווך את הלמידה, מסייע ללומד להתאים את הלמידה המתאימה לו, להבנות את דרכיה, לעקוב אחר התקדמותו ולייצר ערך ללמידתו. המחנך המשמעותי משמש כמתחלל של כל היבטי עולם התלמיד, כולל מעורבותו בהקשרים קהילתיים וחברתיים, בחינוך הפורמלי ולא-פורמלי. הוא מעודד ומעצים את תחושת הערך והמסוגלות של הלומד, כחוויה מצמיחה, מהנה ומעצימה, הבונה אמון הדדי בין הלומד לעולם המבוגרים בו הוא משתלב ועתיד להשתלב.